טרם שאצלול ללב העניין אדגיש כי מדובר בנושא ענף ומורכב, וכי במסגרת יריעה זו תובא טעימה קטנה מתוך עולם שלם ומלא רבדים. יחסי רופא חולה קשורים בטבורם לרשלנות רפואית ולא אחת הם הבסיס לרשלנות. הסיבה לכך היא פער הכוחות העצום שבין רופא לחולה. רוב המטופלים שמעזים ושואלים שאלות נוקבות – נענים ע"י הרופאים בתשובות לקוניות שאינן מספקות. בנקודה הזו הרוב המוחץ של המטופלים לא ישאל עוד. החשש שמא הרופא "יכעס" או "יטפל פחות טוב" הוא חשש נפוץ בקרב החולים שמרגישים שהם תלויים ברופא ולא מעוניינים "לפתוח איתו חזית".
בתי המשפט מודעים היטב לפערי הכוחות האדירים הללו וזו הסיבה שהם פיתחו ראש נזק מיוחד לנושא האמור, הנקרא בשפה המקצועית "פגיעה באוטונומיה". פירושו של דבר, שגם כאשר אין רשלנות בעצם הטיפול – החולה עדיין זכאי לתבוע בגין העובדה שהרופא לא סיפק לו את ההסברים הנחוצים בדבר הטיפול שעומד להתבצע בו ו/או את הסיבוכים האפשריים שטיפול זה עלול לעורר. התקשורת בין הרופא לחולה היא היסוד והבסיס הראשוני למניעת רשלנות רפואית, וכאשר זו לקויה, הדרך לרשלנות מהירה ביותר.
רבות כבר נאמר ונכתב על פגיעה באוטונומיה, ומבין כל הדברים – החשוב ביותר לדעת הוא שבתי המשפט מרחיבים את העילות לתביעה, בין היתר על בסיס פגיעה באוטונומיה. מערכת המשפט בעידן של היום מכירה באופן חסר תקדים בזכותו של המטופל על גופו ועל זכותו לקבל את המידע המלא אודות הטיפול לו הוא זקוק. זכות האדם על גופו מהווה זכות יסוד בסיסית וכוללת בחובה את הזכות לאינפורמציה ולהסכמה מלאה מדעת על כל טיפול. המגמה החיובית של בתי המשפט מנסה למזער את פער הכוחות העצום בין רופא למטופל תוך העצמת זכות האדם על גופו ובכלל זה על המידע אודות הפרוצדורות הרפואיות המבוצעות בו.
